פודו אילואיי נוסדה בעשור השני של המאה ה-19, אך המקום עוד היה מוכר מקודם בשם "פודו-לליאואיי" (Podu Iloaiei). למעשה עוד מהמאה ה-9 ועד למאה ה-14 הייתה במקום התיישבות מבוצרת.
יסוד העיירה לא היה מאורע יחיד, שכן באותם זמנים הוקמו יישובים כגון זה בכל רחבי נסיכות מולדובה. פודו אלואיי כיתר היישובים הוקם כישוב המקשר בין הכפר לעיר. סחורות מהעיר הקרובה יאשי נמכרו במקום לתושבי הכפרים הסובבים, וכך גם להפך.
אוכלוסיית העיירה הייתה מורכבת מ: מולדובנים (רומנים), יהודים, ליפובנים, ארמנים, יוונים ו צוענים.
ב-1872 מנתה האוכלוסייה המקומית 2,715 נפש. במקום כבר הייתה מסילת ברזל שעברה במקום תחנת רכבת, וטלגרף.
אחוז היהודים בקרב האוכלוסייה היה כ- 50% לערך במשך כל השנים עד למלחמת העולם השנייה.
ב-30 ביוני 1941, אחת מ"רכבות המוות" שיצאו מיאשי לאחר פרעות יאשי, הגיעה לפודו אלואיי. במהלך הדרך נספו 1,194 קורבנות יהודיים בעקבות החום והצמא. קורבנות אלה נקברו בקבר אחים בבית העלמין היהודי בעיירה, זאת לא לפני שנבזזו על ידי הצוענים. 700 הניצולים מרכבת המוות רוכזו בבית הכנסת ולאחר מכן הועברו לבתי היהודים המקומיים.
באותה השנה, הגיע הפקודה על גרוש היהודים מפודו אלאיי. פקודה זאת בוטלה לאחר מאמציהם של ארגונים יהודים בבוקרשט, אך באפריל 1942 גורשו כ- 1,500 היהודים ליאשי, שם נתמכו על ידי הקהילה.
לאחר המלחמה חזרו רק כ-300 יהודים למקום.
